רונן מרדכי גרין מציין כי למרות הדמיון בבסיס התהליך בין התרבויות, והשוני בקצב ובאופי השונה שכל תרבות מאמצת לעצמה כאשר היא עוברת את התהליך, ניתן למצוא דמיון בתוצרים של התהליך. חלק מהתוצרים הם מודלים תרבותיים חדשים.
הערים הגדולות בארה”ב הופכות להיות יותר ערים אטרקטיביות יותר לנשים משכילות, שם יש פחות אפליה ויותר הזדמנויות. על ניו-יורק כתוב: “ניו-יורק גם מפתה יותר עבור בוגרות מכלל מכיוון שהשכר בעיר גבוה לעומת ערים אחרות בארה”ב.” וגם: ” נשים משכילות עוברות לערום הגדולות, שם פתוחות בפניהן אפשרויות מקצועיות מגוונות, ויש פחות אפליה מגדרית לעומת ערים קטנות יותר ופרברים.”
יש לשער שגם טוקיו היא כזו, למרות שהכתבה אינה מתייחסת לעיר הזו באופן ספציפי. בעידן הגלובליזציה סביר להניח שחברות גדולות, פותחות את משרדיהן דווקא בטוקיו. יש לשער שחברות בין לאומיות הנוקטות באסטרטגיה אתנוצנטרית, וכופות את הערכים הנוהגים במדינת האם על שלוחותיה של החברה, ינהגו גם בנושא שעות העבודה, בסטנדרטים המקובלים במדינת האם, וכך גם בנושא העסקת נשים וגברים בשעות עבודה סבירות. ניתן להניח שתרחיש מעין זה יתפתח בטוקיו.
לגבי השינוי שחל במודל הנשי: בארה”ב, בעקבות שיוויון הזדמנויות בחוק נוצר מודל חדש של נשים משכילות, המשתלבות בתפקידי ניהול, ומרוויחות יותר מגברים: “שכרן של נשים צעירות העובדות במשרה מלאה בניו-יורק ובכמה ערים מהגדולות בארה”ב עלה על שכר הגברים… השינוי בניו-יורק החל ב – 2000…” (ובמקומות נוספים בכתבה).
ביפן לא מתואר עדיין תהליך מקביל לזה, אך יש לשער שבעידן הגלובליזציה תהליך דומה צפוי להתרחש. מאחר שהחברה היפנית שמרנית כל כך, ובתוך כך הנשים נחושות בדעתן, יש לשער שהתהליך יונע על ידי נשים לפני שיונע על-ידי שינוי בחברה. בתרחיש שבו פני העולם לאינטגרציה יש לשער שיזמיות יפניות יקימו חברות שבהן יותאמו התנאים לנשים שהן גם בעלות משפחה. כלומר יוקמו ביפן חברות שבהן שעות העבודה אינן כמקובל מהבוקר עד חצות, ולעובדים בהן יש אפשרות לשלב משפחה עם קריירה. (אין הכוונה שחברות אלו יהיו מיועדות לנשים בלבד, אלא יוקמו חברות שיאפשרו תנאי עבודה, שנשים יוכלו להתקדם בהן.)
