המושג “סוחרי מידע” מתייחס בגדול לחברות מסחריות המתמחות באיסוף ובהסחרה של מידע אישי של גולשים. ניתן להעריך היום כי התעשייה הגלובאלית של הסוחרים במידע כוללת מאות חברות ששוויין הכלכלי מוערך ב200 ביליון דולר. “סוחרי המידע” פועלים בלב תעשיית הפרסומות המתפתחת, שבעזרת תנאיו של האינטרנט מתבססת על פיקוח הולך וגדל על הגולשים ועל המידע האישי שלהם. בהתאם לכך הסוחרים במידע נעזרים באינטרנט לאסוף מגוון רחב של מידע לגבי הגולשים/צרכנים, כגון: דמוגראפיה, מצב כלכלי, מצב בריאותי, אמונה דתית, מיניות וכן הלאה.
ע”פ רונן מרדכי גרין המידע הנאסף נמכר לגורמי צד שלישי (ברוב המקרים- חברות מסחריות, אך לא רק) וכך למעשה סוחרי המידע עושים את הונם.
אך מה לגבי הצרכנים/גולשים? האם הם מודעים לאיסוף המידע האישי שנעשה? רוב האמריקאים מודעים בכלליות לכך שמתקיים פיקוח פרסומי-מסחרי על המידע האישי שלהם. אך מודעות זאת מעורפלת וכללית ואינה מכירה במידה ובהיקף של איסוף המידע והמסחר בו.
במובן הזה ניתן לראות כי מערכת היחסים בין סוחרי המידע (ותעשיית הפרסום בכלל) לבין הצרכנים/גולשים מלכתחילה נמצאת במצב של חוסר איזון לטובת הגורמים המסחריים: אובדן הפרטיות הוא א-סימטרי מפני שהגולשים/צרכנים חשופים לעיני החברות המסחריות (איבוד פרטיות כמעט טוטאלי) אך הם אינם יודעים דבר על היקף פעולתן של סוחרי המידע ועל האופן שבו הם סוחרים במידע שלהם (חברות אלה נמצאות סמויות מעין הגולשים והן אינן מחוייבות בדיווח לצרכנים עצמם). בנוסף, גם בין סוכניות הרגולציה לבין סוחרי המידע מתקיימת מערכת יחסים א-סימטרית- לסוכנויות הרגולציה כוח מוגבל ביותר לפקח ולהגביל את החברות המסחריות, ועל כן גם במקרה זה ידן של החברות המסחריות על העליונה.
שקיפות:
שקיפות נתפסת כיום כתגובה האפשרית והנכונה להתמודדות עם חוסר האיזון שתואר כמו גם עם אובדן הפרטיות המתרחב. בהתאם לכך ניתן לראות כי סוכנויות רגולטיביות שונות בארה”ב פועלות היום הלכה למעשה לקידום שקיפות בדרכים שונות.
מדוע שקיפות נתפסת כפיתרון הנכון:
שקיפות נתפסת בראש ובראשונה כפרקטיקה להעצמת הצרכן המבוססת על מודעות וידע. לפי רציונאל זה השקיפות המספקת לצרכנים מודעות והבנה בסיסית לגבי אופן פעולתם של גורמים מסחריים, מאפשרת להם לבצע בחירות משכילות ורציונאליות לגבי המידע אותו הם משתפים באינטרנט. במובן הזה, שליטה של הצרכנים בחשיפת פרטיהם תאזן בסופו של דבר את היחסים הא-סימטריים. במילים פשוטות, אם נדע איך החברות המסחריות פועלות נדע בהתאם איך לשמור על עצמינו (האחריות היא שלנו הצרכנים).
מגבלות השקיפות (מדוע השקיפות אינה הפתרון הנכון):
לשקיפות מגבלות רבות אך לעניינינו נתמקד בשתי מגבלות מרכזיות:
- מגבלות מבניות: בגדול מבנה התעשייה ויכולות הפעולה שלה מנוגדות בבסיסן לרעיון של שקיפות וגילוי מלא. ברגע שהמידע עובר לידיהן של החברות המסחריות נהיה בלתי אפשרי לעקוב אחריו ולגלות את השימושים בו. מדוע:
ראשית, מפני שמדובר בחברות פרטיות שמבחינה חוקית אינן מחוייבות לדווח על פעולותיהן וכן מותר להן לשמור סודות מקצועיים ומסחריים. לחברות המסחריות קיימת האפשרות לסרב לחשוף את הפרקטיקות העסקיות שלהן לגורמים חיצוניים ובכך השקיפות אינה אפשרית אפילו לגורמים רגולטיביים חזקים כמו הקונגרס האמריקאי.
שנית, השוק רחב, מורכב ומסואב מה שהופך את המעקב אחרי המידע והשימושים בו לבלתי אפשרי. שלישית, המידע אינו נשאר כפי שהוא, ברגע שהוא מגיע לחברות סוחרי המידע נעשות עליו מניפולציות חישוביות שונות ועל כן בלתי אפשרי להגיע למקור אמפירי אמיתי של נתוני המידע.
- הטיה רגולטיבית: השקיפות עצמה כמודל משמשת גם את החברות המסחריות עצמן כאמצעי לחרוג ולהתחמק מרגולציות ממשלתיות ובכך להגן על האינטרסים שלהן. איך זה קורה? עבור החברות הללו כמו גם עבור השוק בכללותו, רגולציה עצמית הפכה להיות המודל המרכזי שמצוי עבורן בעדיפות עליונה והיא מהווה פרקטיקה היסטורית של השוק החופשי (עוד לפני האינטרנט) מאחר ומעולם לא הייתה מדיניות ברורה (בארה”ב לפחות) לגבי פרטיות צרכנים. מה הבעיה עם זה?
מצד אחד רגולציה עצמית נתפסת כפעולה של שקיפות עצמית וולונטרית הנעשית על ידי החברות המסחריות, מה שמיתר כביכול את הצורך ברגולציה ממשלתית. אך מצד שני, הרגולציה העצמית הבאה לידי ביטוי בין היתר ב”מדיניות הפרטיות” שכל חברה מפרסמת למשתמשיה, מאפשרת לחברות המסחריות להחליט מה לגלות ועד כמה ובכך הן אינן מחוייבות לגילוי מלא לחלוטין לצרכנים או לסוכנויות הרגולציה הממשלתיות.
טענה מרכזית- פרדיגמת הכלכלה הפוליטית של התקשורת:
מקרה הבוחן של סוחרי המידע שמציג רונן מרדכי גרין מבהיר לנו כי יש צורך במודל אלטרנטיבי להבנת הבעיות הקיימות במדיניות הפיקוח המסחרי והסחרת המידע האישי של הגולשים. הנושא אינו השקיפות וכיצד ניתן לחדד אותה כדאי שתעבוד כראוי. הבעיה שלנו היא שמודל השקיפות והעצמת הצרכן אינו לוקח בחשבון דינמיקות מרכזיות של הפיקוח המסחרי ועל כן אינו יכול לעולם לספק פתרונות הולמים.
פרדיגמת הכלכלה הפוליטית של התקשורת היא זו שמציעה לנו אלטרנטיבה להבנת הפיקוח המסחרי בכך שהיא ממקמת במרכז ניתוח המצב את מושג הקומודיפיקציה (הסחרה), מה שמאפשר להתעלות מעבר למודל השקיפות, להבין לעומק את הבעיה כמו גם להציע פתרונות של ממש.
פרדיגמה זו ממקמת את סוחרי המידע כחלק אחד מתוך התמונה הכללית של הציווים של הכלכלה הקפיטליסטית ובכך היא ממסגרת את הפיקוח המסחרי והשלכותיו כעניין מבני, מהותי ויסודי.
לפיה הפיקוח המסחרי הוא למעשה המשך ישיר של פרקטיקות מסחריות קפיטליסטיות שקדמו לאינטרנט, וניתן למוצאם באופן פעולתן של המדיות המסורתיות השונות הרבה לפני כן.
בגדול, לפי פרדיגמה זו הקהל/צרכנים/צופים מהווים את הסחורה עצמה בהן סוחרות המדיות עם גורמים מסחריים שונים. במובן זה, הנעשה בעידן הדיגיטלי של האינטרנט הוא המשך ישיר ומשוכלל למגמות ואסטרטגיות שנמצאות בבסיס תעשיות המדיה הקפיטליסטיות- רק שעכשיו קל יותר לאסוף את המידע האישי של הצרכנים והיקף האיסוף גדול משמעותית.
תפיסה זו נקשרת בשורשיה להבחנותיו ולביקורתו של קרל מרקס לגבי אופן פעולתה של השיטה הקפיטליסטית והיא ממשיכה את הרעיון לפיו קומודיפיקציה (הסחרה של מידע, של בני אדם, של פעולת הגלישה וכן הלאה ויצירת שווקים חדשים כתוצאה מכך) נתונה בבסיס פעולתה והגיונה של המערכת הקפיטליסטית מאז היווצרותה, מה שמגדיר עבורינו את היחסים הבסיסיים בין הון לעבודה ואת יכולתינו לפעול כצרכנים בתוך תנאיה של מערכת זו.
במילים פשוטות, הטענה היא- כי הסחרה של המידע האישי של הצרכנים/גולשים מהווה את המודל העיסקי הדומיננטי באינטרנט. וכי למודל זה שורשים היסטוריים בצורך הקפיטליסטי לתרגם צריכה לייצור, כמו גם לקבע את היחסים בין הון לעבודה.
במובן הזה ניתן לראות כי היחסים הא-סימטריים נתונים בבסיס הרציונאל הקפיטליסטי וכי שינוי המצב יוכל להעשות רק באמצעות שינוי יסודי של המערכת כולה. אחרת- נידונו מראש לכישלון במאבק הזה, גם אם נפעל לפי מודל השקיפות הפופולארי.
מסקנות והמלצות:
ראינו כיצד המודל הבסיסי של סוחרי המידע נשען על כך שהמשתמשים עצמם אינם באמת נמצאים במערכת יחסים מאוזנת עם השוק וכי אין באפשרותם לפעול בו באופן רציונאלי. זאת מפני, שבמערכת הקפיטליסטית הצרכנים/משתמשים עצמם הופכים להיות הסחורה/המוצר שבו ניתן לסחור על מנת להרבות את ההון.
שקיפות איננה הפתרון- מודל השקיפות הדומיננטי כיום שנועד לאזן את מערכת היחסים הא-סימטרית אינו מצליח לעשות זאת בדיוק בגלל סיבות אלה- מפני שחוסר האיזון טמון ביסודות המבנה והאידיאולוגיה של המערכת הקפיטליסטית ובאופן שבו היא מגדירה סחורה ומסחר. היחסים אף פעם לא יהיו מאוזנים ותמיד יטיבו עם החברות המסחריות. במצב כזה גם למדינה יש יכולת מוגבלת מאוד לשנות את המצב (המדינה גם היא קפיטליסטית ותומכת בשוק).
מה בכל זאת ניתן לעשות? ניתן לשאוב רעיונות מתוך תנועות רדיקאליות הפועלות לייצר מוסדות אלטרנטיביים הנשענים על ערכים של שירות הציבור וקוד פתוח ולא על ערכים של רווח כלכלי. כך לדוגמא פרוייקטים כגון: ויקיפדיה, “רדיו עצימות-נמוכה” (אין לי מושג מה זה) מראים כיצד מוסדות אלטרנטיביים של תקשורת יכולים להתקיים וכי קומודיפיקציה אינה תנאי הכרחי עבורם.
רונן מרדכי גרין מסביר כי בנוסף רפורמות וסוכנויות רגולציה צריכות להרחיב את נקודת המבט שלהן ולקחת בחשבון את תהליך הקומודיפיקציה.
